הדילמה מוכרת למשפחות רבות. בעיקר אלו שבניהם לא לומדים ב'חיידר' אלא בבתי ספר. 

 

מצד אחד הם חפצים ושואפים בכל לבם שבנם יתעלה בישיבה קדושה, ומאידך, ההורים שואלים את עצמם: אולי המעבר החד הזה מבית הספר ל'ישיבה שחורה' הוא קשה מדי לילד? ברור שהיינו מאוד רוצים שיצליח ללמוד גמרא ברמה גבוהה ויתקדם ביראת שמים אמיתית, אבל… זה קשה…

מילא אם זה היה רק קשה, הבעיה הגדולה היא שלצערנו לפעמים החשש שלהם גם מתברר כמוצדק, כשהנערים הללו 'לא מוצאים את עצמם'. המצב החדש של מי שאך אתמול שיחק כדורגל עם החברים בשכונה בכל ערב, ופתאום בבת אחת הוא מוצא את עצמו 'מושלך' לתוך עולם של סדרים צפופים של לימוד, ספסלים עמוסים בבחורים (שרובם באו מרקע אחר) שיעורים ארוכים ומפולפלים, משגיח שדורש יותר מדי, חזרה הביתה בשעה מאוחרת ולמחרת השכמה לתפילה, וכשכל זה קורה בבת אחת ...איך נאמר? זה לא תמיד משיג את המטרה, לפעמים ההיפך... 

 

אז מה עושים? איך בכל זאת אנחנו יכולים להביא את התלמידים הללו שיזכו גם הם להתחבר בצורה נכונה ולזכות להיות גם הם חלק מרבבות בני הישיבות שמתעלים בעולמה של תורה?

 

כאן בדיוק נכנס הרעיון של 'נתיבות יצחק'

 

סגנון הלימוד, סדר היום, המושגים והדרישות - הכל בצורה שמותאמת במיוחד לנערים אלו שאינם מבתים 'ישיבתיים'. צוות הישיבה והאברכים משקיעים יומם וליל כדי להכניס את הבחורים לעולמה של תורה, כשהנהלת הישיבה מצידה אינה חוסכת כל מאמץ ודואגת לכל צרכי התלמידים. 

 

כדי להצליח, מסגרת כזו חייבת לכלול בסדר יומה מלבד כמובן צוות מורחב ומסור שמוכן 'להפשיל שרוולים' ולעבוד קשה, גם הרבה פעילויות כמו טיולים, חופשות, אטרקציות ו'קומזיצים'. מתוך מחשבה שכך יצליחו הנערים שאך לא מזמן עוד היו במסגרת של בית ספר על כל המשתמע מכך, לצלוח את המעבר ולהתחבר באמת לעולם הגמרא המרומם.